העניין שבמחלוקת: האם הסכם שנערך בין בני זוג, במהלך נישואיהם, שעניינו בהפרדה של עסקיהם, אשר לא אושר בבית המשפט, הוא הסכם תקף מכוח הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973?
ההסכם שבין הצדדים מוגדר כ "הסכם אחר" כמשמעות דיבור זה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון והוא תקף ללא חובת אישורו בבית המשפט שכן הוא אינו הסכם ממון.
כפועל יוצא מוצהר בזה כי החברה והעסק אינם חלק מהנכסים בני איזון במסגרת הסדר איזון המשאבים. החברה שייכת לנתבע, העסק שייך לתובעת והם לא יילקחו בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכלל החובות וההתחייבויות של החברה מכל מין וסוג מאז נוסדה החברה ועד ליום פסק הדין.
סוגיית הנזקים הכספיים שכל צד טוען להם בשל אי ביצוע ההסכם לאלתר ו/או בגין חובות של החברה שנוצרו מאז ההסכם ואילך ו/או שולמו על ידי התובעת מאז מועד ההסכם (31/5/2020) צריכה להתברר באמצעות מינוי מומחה בתחום ראיית החשבון והחלטה בעניין זה תינתן במסגרת המשך ניהול ההליך הרכושי.
| לה"מ בית משפט לעניני משפחה נצרת |
55727-09-20
25/04/2021 |
| בפני השופט הבכיר: אסף זגורי |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| תובעת: ל.כ. עו"ד ליאורה אוחנה |
נתבע: י.כ. עו"ד שושנה אטד |
| פסק דין חלקי | |
העניין שבמחלוקת: האם הסכם שנערך בין בני זוג, במהלך נישואיהם, שעניינו בהפרדה של עסקיהם, אשר לא אושר בבית המשפט, הוא הסכם תקף מכוח הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973?
תמצית הרקע הרלבנטי:
טענות התובעת:
טענות הנתבע:
הנתבע סבור כי אין כל סיבה מדוע בן זוג יחתום על הסכם שמייחס לו אך ורק חובות ללא כל זכויות ואל לבית המשפט ליתן יד לכך.
עוד טען, כי אם החברה כה הידרדרה הרי יכולה הייתה התובעת בהיות בעלת החברה לפעול לפירוקה או סגירתה ללא הסכמתו כבר בשלבים מוקדמים יותר. אם טוענת התובעת כי חששה מפני הנתבע לא ברור כיצד לא חששה מפניו עת החתימה אותו על ההסכם ובהמשך בהפסקת פעילות החברה ומניעה ממנו כל גישה לחשבונות ולדפי החשבון.
ההסכם:
"התחייבות בלתי חוזרת 31/5/2020
אני הח"מ י.כ. כתובת מגורים ***, מתחייב ומצהיר מרצוני המלא וללא כל כפייה את הדברים הבאים:
זוהי התחייבותי, הצהרתי לארבעת הסעיפים וזוהי חתימתי.
הריני מאשר את שלושת הסעיפים למעט סעיף 4. _____"
דיון נורמטיבי במעמדם של הסכמים בין בני זוג שאינם הסכמי ממון:
החוק נחלק לארבעה פרקים: פרק ראשון עוסק "בהסדר מוסכם", פרק שני עוסק "הסדר איזון המשאבים" פרק שלישי עוסק "בהוראות לכל הסדר" והפרק הרביעי עוסק ב"הוראות שונות".
סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע:
"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון) ושינוי של הסכם שכזה יהיו בכתב"
ואילו סעיף 2 מוסיף:
"(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
מלשון יתר סעיפיו הקטנים של סעיף 2 לחוק יחסי ממון ניתן ללמוד כי הסכם ממון יכול להיכרת טרום הנישואין (ואז להיות מאושר גם על ידי נוטריון ורושם נישואין וראו סעיף 2 (ג), 2(ג1)) או לאחר הנישואין, לרבות כחלק מפסק דין להתרת הנישואין (סעיף 2(ד)).
"5(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."
"לדוגמא נניח שבני זוג צברו כספים, דירה ומכוניות, אולם הם ערכו הסכם בכתב, העומד בדרישות הסעיף , בעניין המכוניות בלבד, ובו נקבע כי כל צד יוותר על המכונית שבה הוא נוהג ללא קשר לשוויה. במקרה כזה בעת חלוקת איזון המשאבים תבוצע חלוקה שווה של הדירה והכספים. אולם בנוגע למכוניות – תבוצע החלוקה הקבועה בהסכם, ללא בחינת שוויין, כך שהצד שיקבל את הרכב היקר יותר לא יצטרך לשלם את ההפרש לצד השני" (ראו: דרור בעמ' 88-89).
גישת מלומדים:
גישת הפסיקה:
אם ננסה ללקט את המבחנים המנחים שנקבעו בפסיקה נראה כי אלה הם:
א. האם ההסכם צופה פני פירוד או שמא מדובר בהסכם כלכלי רגיל (ע"א 7388/97 עזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר, פ"ד נה(4) 925, 948 ; הלכת ששון לעיל בעמ' 612);
ב. התחייבות הקושרת העברת זכויות בנכס מסוים התלויה בכשלון או הצלחת הנישואין או תלויה במקרה פטירה (מקרים של פקיעת נישואין) מאפיינים הסכמי ממון להבדיל מ"הסכם אחר" (שלם בעמ' 301, הלכת שי נ' שי לעיל).
ג. האם מדובר בהסכם "עסקי" בו בודדו הצדדים נכס מסוים ממסת הנכסים או שמא הייתה כוונת הצדדים לערוך הסכם ממון שלא יצאה מהכוח לפועל (השופט סילמן בתמ"ש (קר') 9881/07 פלונית נ' פלוני 15/11/2009, עמ' 17).
א. כך למשל, מתנה בגדרה רכש בן זוג מתנה עבור בת זוגו מכונית תוך שציין בברכה בכתב שזו מתנה, הוצאה ממסת הנכסים המשותפים שהם בני איזון (דרור לעיל).
ב. מכתב במהלך הנישואין שבגדרו בן זוג מצהיר שאין לו רכוש ונכסים יחד עם הסכם ממון שנכרת בשלב מאוחר יותר ביחסי הצדדים ולא אושר הוכרו כ"הסכם אחר" לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון המוציא ממסת הנכסים המשותפים את המגרש עליו נבנה ביתם המשותף של הצדדים (עמ"ש (חי) 70006-11-17 א.ס. נ' כ.ס. [פורסם בנבו] (11/3/2019)).
ג. הסכם ממון שלא אושר המחריג דירת מגורים ממסת הנכסים המשותפים נמצא תקף לאחר פטירת אחד מבני הזוג במסגרת סכסוך ירושה בו נטען כי לבת הזוג אין זכות באותה דירה (בע"מ 7468/11 פלונית נ' אלמונית [פורסם בנבו] (3/7/2012)).
ג. ככל שמדובר יהיה בהסכם ספציפי יותר המתייחס להסדר כלכלי או עסקי בין הצדדים, ללא תלות בשאלת פקיעת הנישואין, כך הנטייה השיפוטית תהיה להכיר בו "כהסכם אחר" לפי סעיף 5(א)(3) כאמור. ולהפך, ככל שההסכם מתייחס ליותר נכסים ותולה את החרגתם בעניין פקיעת הנישואין, כך ניטה לראות בו הסכם ממון ולא הסכם אחר.
לטעמי, גישה אחרת שלא לוקחת בחשבון את מימד כלליות ההחרגה של הנכסים עלולה להרחיב את הפתח אליו יתבקשו להידחק הסכמים אחרים בין בני זוג כשבפועל מדובר בהסכם ממון.
דיון קונקרטי בדבר ההסכם שבמחלוקת:
א. ראשית, נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה –לה יש משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים (ראו סעיף 25(ב) לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג – 1973 וכן פסק דינו של השופט דנציגר בבע"מ 8457/11 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (3/1/2012)) ; ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ [פורסם בנבו] בפסקה 46 (8/2/2018)).
ב. שנית, לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבול הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו.
ג. קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי. עם זאת במקרים שבהם לשון החוזה אינה חד משמעית יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע הוראות החוזה ובאמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות לו. כך יש ליתן את הדעת להתנהגות הצדדים בשלב המו"מ, להתנהגותם לאחר כריתת החוזה, לחוזים נוספים בין הצדדים, לנוהג המסחרי שביניהם וכד' (ראו ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa [פורסם בנבו] (21/1/2020)).
35.1. ראשית מדובר בהסכם, למרות שהוא כולל בעיקר התחייבויות של בן הזוג וכותרתו "התחייבות בלתי חוזרת".
35.2. ההתחייבויות בהסכם עוסקות ברובן המכריע באחריותו הבלעדית של הנתבע לזכויות וחובות בחברה (סעיף 1 להסכם).
35.3. מדובר בהסכם כלכלי ועסקי מובהק בין בני הזוג המסדיר העברת הבעלות בחברה מהתובעת לנתבע על הזכויות והחובות שבה וויתור של התובע על כל זכות וכספים מהעסק של התובעת (סעיף 2 להסכם).
35.4. ההסכם אינו צופה פני גירושין ואינו מתנה את ביצועו בפקיעת הנישואין. אמנם התובעת ביקשה במקור לכלול גם התחייבות של הנתבע לסדר וליתן גט במידה ויהיה בכך צורך, אך גם אז נרשם בסיפה לסעיף 4 כי תנאי הגירושין יירשמו ויוכנו בהסכם נפרד בעת הנדרשת. זאת ועוד, הנתבע לא הסכים לחתום ולהתחייב לסעיף 4 בהסכם בכל הנוגע לעניין הגירושין וכך למעשה נותר לפנינו אך ורק הסכם עם תנאים וחיובים עסקים וכלכליים שאינו קשור כלל בפקיעת הנישואין. רוצה לומר כי אומד דעת הנתבע היה באופן חד משמעי לא להפוך את ההסכם האחר להסכם ממון בכך שהוא עצמו בדרישתו להסיר כל אזכור של עניין הגירושין בהסכם הגביל אותו להתחייבויות הנוגעות לחברה ולעסק.
35.5. אין בהסכם כל התייחסות לעניינים אחרים הקשורים בחיי הנישואין של הצדדים.
35.6. אין בהסכם כל התייחסות לנכסים אחרים של הצדדים הגם שהם בעלים של כלי רכב ודירה משותפת וזכויות פיננסיות ו/או סוציאליות.
35.7. ההסכם נכתב ונחתם כאשר שני הצדדים ממשיכים לחיות יחד כבני זוג לכל דבר ועניין ומתוך תפיסה זו (לא נרשם אחרת באף מקום בהסכם).
36.1. בעמ' 11 לפרוטוקול מעידה התובעת:
"ש. ההסכם שאת רוצה לקבל עליו תוקף כתוב בכתב יד שלך?
ת. נכון, כתבנו יחד. זו הייתה החלטה משותפת של שנינו. י.כ. לא רצה לסגור את החברה ואני לא הסכמתי ולכן הוא הציע כמו שהיה התכנון הראשוני שפתחנו את החברה בגלל שי.כ. עבר הליך פש"ר ובגלל דירוג בי.די.אי לא יכל להיות הבעלים של החברה וסיכמנו שבהזדמנות הראשונה שהדבר מתאפשר החברה עוברת לידיו ו*** עוברת לידי.
ש. את כתבת את ההסכם עם עו"ד ולא עם י.כ. אלא הגעת עם הסכם כתוב בוא תחתום?
ת. לא.
ש. את יודעת שהסכם ממון צריכה לאשר בית המשפט?
ב"כ התובעת: מתנגדת. זו שאלה משפטית.
ש. אם י.כ. היה מתכוון שהעסק *** ישאר אצלך והחברה תישאר אצלו מה שהיית צריכה לעשות זה לשלוח מכתב לרשם החברות שאת מוותרת על המניות והוא מקבל אותם ?
ב"כ התובעת: מתנגדת שוב, זו שאלה משפטית.
ת. לא יכולנו להעביר כי הבי.די.אי של י.כ. היה שלילי.
הערת בית המשפט: בית משפט מסביר לעדה את השאלה והיא משיבה.
ת. לא חשבתי שצריך לעשות את זה. זה הסכם ביני לבין בעלי למה שאני אלך , אעביר ואשנה?"
ובהמשך בעמ' 15 לפרוטוקול שבה ומסבירה התובעת בדבר ההחלטה לערוך את ההסכם:
"ש. אני אומרת לך שבסביבות מרץ, אפריל, את התחלת לפתוח תיק?
ת. לא.
ש. אני אומרת לך שהתחלת לבנות את התיק, התחלת לקחת כספים להחביא אותם, החתמת את י.כ. על ההסכם הזה, לא העברת אותו כי ידעת שבית המשפט לא יאשר אותו, והיום את מנסה להשאיר אותו עם חובות של מאות אלפי שקלים, ולקחת זכויות של מיליוני שקלים, נכון?
ת. לא. תראי לי מהיכן גנבתי כסף? אין לי חשבונות בחו"ל, לא בונקרים של כסף, י.כ. היחיד שהיה בחברה והוא צריך לקחת על זה אחריות. הוא הביא מעצמו יועצים שייעצו לו איך לעבוד, ויכל לקחת אותי, הוא בחר שלא."
36.2. בעמ' 17 לפרוטוקול פירטה התובעת במענה לשאלות בית המשפט בעניין המניע לערוך את ההסכם, האווירה בה נערך וכן מדוע הוסף ונמחק סעיף 4 להסכם העוסק בגירושין:
"לשאלות בית המשפט:
ש. קחי אותי למועד שבו נערך ההסכם, איזה יום זה היה בשבוע?
ת. זה היה ביום חו"ל. באזור 19:00, 20:00 בבית בגדעונה.
ש. איזה שיח קדם לזה?
ת. בגלל המצב ההתנהלותי של החוסר ארגון בחברה והמידור שלי לא יודעת מה קורה והפחד שלי מפחד כלכלי, מאנשים שידפקו לי ודפקו לי בדלת ושמו לי תביעות וטלפונים של אנשים, חייתי בלחץ ובהיסטריה, באתי לי.כ. כמה פעמים ואמרתי שאני רוצה לסגור את החברה, פחדתי שהוא יפיל עליי את כל החובות שלו, לכן ביקשתי שאני רוצה לסגור את החברה, הגדלתי ואמרתי לו שיש הרבה כספים שנמצאים בחוץ, נביא אותם, נסדר אותם, אין עם מי לדבר, אני לא יודעת איפה הוא מתחיל ומסיים את היום, הוא עובד 24/7, יום שישי, שבת, חוזר בשעה 24:00, 01:00, אין כסף, הוא קונה, מוכר, אבל בפועל אין כסף, אני מוצאת את עצמי כל הזמן נאבקת מהיכן להביא כסף לכסות בורות, אמרתי לו שייקח את החברה אליו שינהל אותו כראות עיניו, שיהיה לי שקט נפשי, לא יכולה להגיע למצב שאני אאבד קורת גג, ולכן החלטנו אנו יושבים ועושים את ההסכם, עזרתי לו בהקמת החברה, הזנתי לו מידע, פתחתי לו רווחית, הייתה לו פקידה, כל הכספים שהכנסתי, הכל הלך לכסות חובות של החברה. אני צריכה שהוא יחזיר במינימום כדי להתקדם, לקחתי הלוואות לחברה. תגובתו הייתה חברית ומשותפת, אני זוכרת שהוא אמר לי זה מה שמרגיע אותך? הכל בסדר? האווירה הייתה נעימה, הוא הבין את המצוקה שאני נמצאת בה.
ש. כמה זמן לקח העניין שחתמתם?
ת. שעה, שעה וחצי.
ש. בדף האחרון להסכם יש X, מחוק, מה הוא קשור להסכם שנוגע לעסקים?
ת. בגלל שלי ולי.כ. הייתה, אני רציתי להתגרש, הייתי כבר מלאה מכל המצב, והייתה לנו שיחה ואמרתי לי.כ. שאני מפחדת להגיע למצב הכלכלי, מפחדת להגיע למצב שאני מאבדת קורת גג ואני לא יודעת מה קורה, י.כ. בעברו עבר פשר, הוא סוג של מתאבד, הולך וקונה ועושה, אני לא כזו, חייבת סדר וארגון, כשמטרו התקשרו אליי ואמרו לי שי.כ. חייב מעל רבע מיליון ₪, התמוטטתי בבית, אני לא ידעתי מה אני עושה, הרמות לחיות כל הזמן בלחץ, ובהיסטריה, רציתי די, אמרתי לו די, עד כאן, אמרתי שיניח לי שניפרד כידידים ולכן הוספתי את הסעיף, בזמן שישבנו ביחד, י.כ. אמר לי שהדברים השתנו שהוא מבטיח לי, הדברים השתנו, ההורים שכנע אותי שאחתום לו על מטרו הוא שלח לי הודעה שמטרו החזיר לו שלווה לבנק, כל הזמן נתתי הזדמנויות וגם הפעם הסכמתי לתת עוד הזדמנות ולכן הסכמתי ועשינו איקס לעניין הגירושים וגם כתבנו שאנו מבטלים את זה, אמרתי שאולי עכשיו הוא יקח את הדברים ובאמת יעשה איתם משהו, מעולם לא הייתה לי כוונה, אם זה היה בידיים שלי, אני ארים עסק ואפיל עסק? אהרוס את הבית שלי? בסך הכל רציתי ששנינו נעלה ביחד, אני לא יודעת מה קורה שם, לא יודעת עם מי הוא עובד, כמה כסף." (עמ' 17 ש' 26-36 ועמ' 18 ש' 1-3).
36.3. עדות הנתבע מעלה אף היא כי מדובר בהסכם שנכרת לאור מתיחות רבה ביחסי הצדדים לאור המחלוקות בדבר אופן ניהול החברה ומצבה הפיננסי:
"ש. למעשה המתיחות בינך לבין ל.כ. הייתה בעיקר סביב מצב החברה וזה נמשך על פני תקופה ארוכה עובר להסכם מיום 31/5/20 , נכון?
ת. היה סוג של מתיחות, כן.
ש. אתה שולח לל.כ. ביום 18/4/20 סמוך להסכם, "אני שולח לך פ מכיוון שאנו … בגלל קשיים בעסק, אני לא מוצא לנכון לפרק את הבית, אני… תעסק שלי ולרדת ממך, תוציאי לי כרטסת של מטרו…", מה יש לך להגיד על זה?
ת. לא זוכר. כמו הוואט צאפ של רובין, לא זוכר." (עמ' 27 שורה 28 עד עמ' 28 שורה 1 לפרוטוקול)
ובהמשך מאשר הנתבע כי מדובר בהסכם בעניין כלכלי על רקע מצוקתה של התובעת וחששה מפני קריסה כלכלית. אמנם הוא מאשים את ב"כ התובעת בקריסה טוטלית של המשפחה, אך הוא מאשר בעדותו במפורש כי מדובר בהסכם כלכלי שמטרתו הייתה להעביר הבעלות בחברה על חובותיה וניהול אליו.
"ש. מה עמדתך לגבי ההסכם?
ת. קורא את ההסכם ומשיב, מה שרשום זה מה שנכון, כשאני חתמתי על ההסכם, אני חתמתי בסוג של לחץ, פתחתי כביכול עוסק מורשה כי ל.כ. עצרה את הפעילות בחברה, אז אני מצאתי לנכון כדי שלא תהיה סוג של קריסה, לא רציתי להגיע למצב שהביאה אותנו אוחנה, לא ידעתי שזה התוכניות, אין שום סיבה בעולם, אם לא הייתי חותם לא הייתי מקבל דפי חשבון ולא הייתי צריך של החברה, כי הייתי שכיר, בבנק מזרחי רצו חשבון עו"ש פרטי, לא של העסק, כמו בן אדם שיש לו חשבון עו"ש ולשם נכנס המשכורת, אם אתה לא חותם, אתה לא מקבל. לא חשבתי לשנייה ועד היום אני כאן אומר שכל התהליך שאנו עוברים הכל היה ניתן, אני קורא לזה משבר כלכלי, גב' ליאורה אוחנה מה שאני לא רציתי שהיא תגיע וגם אחרי שהפרדנו כוחות ואני בוכה ומתחנן, גם אם עו"ד נדב קמינח שנכנס בינינו ואמר לל.כ. שהיא הולכת לאיבדון, לוקחים את הלקוחה לתהום וזה מה שאמר השופט, אני מתחנן ל.כ. , אנו פה, אני נשבע במקום הזה, אנו יכולים, אל תחזרי הביתה, אבל אנו יכולים לסדר. כל זה נעשה רק החתימה נעשתה, סוג של לחץ, כי אם אני הייתי יודע שזה הכוונות שלה, חתמתי בלחץ ממנה, כי רציתי למנוע קריסה שאת עשית. קריסה כלכלית של הזוג הזה שאת גרמת גב' ליאורה, אם המצב שלנו היה גרוע, את עשית את המצב יותר גרוע. חתמתי בלחץ, הייתי צריך לפתוח חשבון כדי להמשיך". (עמ' 28 לפרוטוקול)
36.4. ניתן ללמוד באופן ברור מהנסיבות שההסכם נכרת על רקע מצוקה כלכלית ורצון של התובעת שלא להיות מעורבת בחובות של החברה תוך העברת הניהול שלה והאחריות עליה לידי הנתבע. ככזה מדובר בהסכם כלכלי ועסקי לחלוטין. העובדה ששני בני הזוג מאשרים כי לכאורה לאחר ההסכם אמורים היו להמשיך לחיות את חייהם יחד מלמדת כי ההסכם אינו קשור או צופה פני פקיעת נישואין (הגם שהנתבע טוען כי התובעת תכננה מהלכי הגירושין כבר בעת עריכת ההסכם- טענה שלא הוכחה כדבעי).
36.5. בית המשפט נותן אמון מלא בגרסתה של התובעת ובעדותה בכל הנוגע לנסיבות עריכת ההסכם, שכן הדברים למעשה מצאו חיזוק משמעותי בדברי הנתבע.
36.6. אין בעדויות הצדדים כל אינדיקציה לכך שמדובר היה בהסכם גירושין, או הסכם ממון כולל ובפרט לאחר מחיקת סעיף 4 שבהסכם והאמירה של שני הצדדים כי ההסכם אמור היה לאפשר להם להמשיך לחיות יחד ובשים לב ללשון ההסכם אני קובע בזה כי מדובר ב"הסכם אחר" כמשמעותו בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון היוצר הפרדה רכושית בין העסק של האשה לבין החברה של האיש (שנוהלה עד אז על ידי האשה).
האם עלה בידי הנתבע להוכיח שההסכם נחתם בכפיה או כי לא ידע על מה חתם?
37.1. לפי כתבי הטענות והתצהיר של הנתבע, התובעת הייתה אמונה על כל ענייני הכספים של החברה והוא לא היה מודע או בעל גישה למידע הפיננסי והבנקאי. הנתבע לא טען בכתב ההגנה כי הוחתם בכפייה או תחת אונס על ההסכם. הדברים עלו רק מכתבי טענות מאוחרים יותר ולא פורטו בכתב ההגנה. בכתב ההגנה הטענה בעניין ההסכם הייתה שהחתמתו של הנתבע על המסמכים הייתה בחוסר תם לב (ראו סעיפים 70, 71 לכתב ההגנה וסעיף 20 לסיכומיו). עם זאת גם טענה זו לא הוכחה.
37.2. זה המקום לציין כי אם מדובר בהסכם שנחתם תחת כפייה הרי היה אמור הנתבע להודיע על ביטול ההסכם או לעתור לכך תוך זמן סביר לאחר שנסתיימה הכפייה (לכל המאוחר עם הפירוד ביולי 2020) ואין חולק כי הוא לא עשה כן מעולם (ראו סעיפים 17, 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 וכן שלו וצמח דיני חוזים, מהדורה רביעית, 2019, פרק 14 ובעמ' 465-467). כבר מטעם זה יש לדחות טענת הכפייה על הסף (ויוזכר אף בסיכומיו לא עותר התובע לביטול ההסכם אלא לאי הכרה בו או אי אכיפתו).
37.3. רק בסיכומים ובעדות בבית המשפט פירט הנתבע את טענת הכפייה בכך שטען כי התובעת דרשה ממנו לחתום על ההסכם כתנאי לכך שהיא תעביר לו דפי חשבון. דפי חשבון הבנק של החברה היו חיוניים ביותר לנתבע הואיל והוא עמד לפתוח חשבון בנק על שמו לשם ניהול עוסק מורשה שלמעשה העתיק פעילות החברה, אך הדבר לא התאפשר לו ללא דפי בנק מחשבון הבנק של החברה. לכן הוא טוען, כי חתם על ההסכם רק כדי שיוכל להמשיך ולנהל את העסק (סעיף 20 לסיכומים).
37.4. אינני מקבל טענה זו. בהחלט מקובלת עלי הטענה כי התובעת הייתה מעורבת בענייני הכספים ושלטה בגישה לחשבון הבנק. אך השליטה לכל הפחות במידע הבנקאי ובביצוע פעולות בחשבון לא הייתה אבסולוטית. בנוסף גם אם הייתה מתקבלת הטענה שהתובעת התנתה את העברת דפי החשבון לנתבע בחתימה על ההסכם עדיין לא מדובר בכפייה או הכרח של הנתבע לחתום על ההסכם. זאת ועוד, אני קובע מהתרשמותי מעדויות הצדדים כי הנכונות של הנתבע לחתום על ההסכם לא נבעה מרצונו לנהל חשבון בנק ולהקים עוסק מורשה או לכל הפחות לא רק בשל כך, אלא ובעיקר בשל רצונו להמשיך בחיים משותפים עם התובעת כאשר הוא יודע שאי קבלת האחריות על החברה לא תאפשר זאת ועלולה להוביל למשבר חמור ביחסים. ניכר גם מההליכים האחרים, כי התובע לא חפץ במשבר שעלול להוביל לפירוד בין הצדדים וידע כי סוגיית הניהול הכושל של החברה הוא זרז למשבר שכזה. במשך זמן רב סירב לדרישת התובעת למהלך של העברת החבות הנובעת מהחברה לפתחו עד אשר למעשה אמרה לו "איני יכולה עוד". סוגיית הקמת עוסק מורשה או פתיחת חשבון בנק היא ספיח או סיבה נוספת לחתימת ההסכם או נובעת ממנו אך לא מנביעה אותו.
37.5. מכאן שסוגיית הכפפת העברת דפי החשבון אם הייתה, הייתה חלק מהנסיבות שהביאו לחתימה על ההסכם כאשר יש לראות את הדבר במכלול במסגרת מערכת היחסים שבין הצדדים ולא לבודד את ההתניה האמורה בין הצדדים ככזו המאפילה על יתר הנסיבות ונמצאת בחלל ריק. מכל מקום לנתבע הייתה גישה מלאה חודשים ארוכים לחשבון הבנק, לנציגה בסניף בשם קרן, לכרטיס עדכון מגנטי, לתוכנת הנהלת חשבונות, לרואה החשבון והוא ידע (לטעמי טוב יותר מהתובעת) כמה חייבים לו לקוחות וכמה הוא חב לספקים וגם מה מצב החשבון. הוא לא הביא עדות אחת כדי להוכיח אחרת או כדי לבסס את היעדר היכולת לפתוח חשבון בנק ללא דפי החשבון כנטען על ידו.
אני מוצא וקובע כי הנתבע רצה להפיס דעתה של התובעת כי הוא יהיה אחראי בלעדי על החברה בשל הבנתו את מצוקתה הרגשית לאור פניות נושים ולאור מצבה הכלכלי של החברה. אך הוא ידע היטב על מה חותם ומה משמעות החתימה ומדוע הוא כורת את ההסכם.
37.6. כמו כן בסעיף 16 לסיכומיו טען הנתבע כי : "כשם שהאמין בתובעת כשנתן לה את מלוא השליטה בכספים, כך האמין בה כשחתם על ההסכם". משפט זה מרוקן מתוכן את הטענה כי ההסכם נחתם מתוך כפייה או לחץ, שכן לא הונחה תשתית להוכחת חתימה בנסיבות של כפייה או לחץ אלא דווקא מרצון חופשי שכן האמין וסמך על התובעת, כך לדבריו ממש.
37.7. אם בכפייה ובלחץ עסקינן, אציין כי במסגרת הליך צו ההגנה וגם בעדות התובעת בהליך הנוכחי, עלה כי הנתבע הוא זה שנתון להתפרצויות זעם מפחידות בהן הוא מרים את קולו באופן שקשה עד מאוד לתארו במילים (ובית המשפט שמע הקלטה של אחד המקרים בהם נשמע הנתבע במהלך ויכוח עם התובעת צורח באופן אלים ומפחיד). לכן סבירה יותר עמדת התובעת בהקשר זה כי הנתבע הכתיב את ההתנהלות בעניין החברה ולא היא;
"ש. למה לא אמרת לו או שאתה גובה כספים או שסוגרים את העסק?
ת. לחיות עם י.כ. זה לחיות במצב שעל פי ישק דבר. רמת הצרחות והצעקות והאיומים. המצב הסלים בבית עד שהגיע למצב שהוא איים להרוג אותי ולחתוך אותי לשתיים. אני הייתי עדה לזה (עמ' 10 שורה 1 עד עמוד 11 שורה 3 לפרוטוקול).
37.8. בעדותו מסר הנתבע כיצד הגיע אינספור פעמים לסניף הבנק בו מתנהל החשבון של החברה, כיצד הוא זה שעסק במכירות, קניות, גבייה וגם היה בקשר עם גב' קרן מסניף הבנק. אמנם טוען הנתבע כי היה רק שליח של התובעת אך הדבר אינו מתיישב עם העובדה שהוא זה שהיה אחראי על כל ענייני הגבייה, הוצאת רוב החשבוניות בגין מכירות, הפקדות ואף הקמת הלוואות. גם הטיעון של הנתבע כי לא ידע מה יש או מתנהל בחשבון הבנק לא יכול להתקבל על הדעת שעה שהוא מודה שהחזיק בכרטיס "מסופון" שמאפשר גישה לפרטי החשבון והוא זה שנפגש עם קרן נציגת הבנק לפגישות בעניין החשבון.
זו עדות הנתבע בהקשר זה:
"ש. נכון שהיית הולך לבנק בשם החברה?
ת. ל.כ. אמרה לי.
ש. נכון שהיית נוהג ללכת לקרן כדי לסדר את החשבון?
ת. ברגע שהיו לנו לחצים בבנק בגלל שאני הייתי בבנק כל היום להשלים את התיק כמו דבר של דואר, ולצאת, היו לפעמים חודש או משהו שהיינו צריכים לבקש עזרה מהבנק ואחרי שקרן הסכימה, היא שלחה מייל לל.כ. כי ל.כ. ביקשה שאלך אליה כי לא ענתה לה, בגלל שאני מבצע הפקדה בתוך התיבה, ל.כ. אמרה לי ללכת.
ש. כל מה שהגשתי מוכיח שזה היה בתוך הסניף?
ת. בתוך הסניף. איך את שולחת כסף? איך את עושה הפקדות? יש לך הפקדות לבנק, איך נשלח הפקדות לבנק עם יונת דואר? יש לנו 5 תיקים, כל פעם שמים בבנק, אני השחלתי לתיק, ל.כ. אמרה לי ללכת לקרן, כי היא לא עונה לנייד, אחרי שישבתי מול קרן והיה סוג של הסכמה, היא התקשרה לל.כ. שנתנה הסכמה, שקל אחד לא יכול להוציא מהבנק, אני יכול לבקש, אבל מי שנותן את האישור זו רק ל.כ. .
ש. נכון שהחזקת במספון שיכולת לראות כל הזמן?
ת. עד לפני 8 חודשים. גם שם היא חסמה.
ש. אותה קרן אתה אומר שהייתה פעם אחת שניגשת אליה בעקבות דרישה של ל.כ. ?
ת. כן, אני זוכר שפעם אחת חזר צ'ק של 30,000 ₪, היא עזרה לנו, אחרי של.כ. אישרה.
ש. אתה אף פעם לא פנית אליה?
ת. אני פניתי לקרן אחרי שהתייעצתי עם ל.כ. , ואחרי שהבהרתי לה מה אנו צריכים והיא מסרה לל.כ. .
ש. אני מציגה בפניך התכתבות בינך לבין ל.כ. , שאתה אומר לל.כ. "אני בערך ב-10 בבנק, תקבעי פגישה עם קרן.
ת. נכון, היא בעלת החשבון.
ש. מציגה בפניך הודעה נוסת מיום 29/6/20 אתה מעדכן את ל.כ. שקרן עשתה הלוואת בלון לחודשיים?
ת. נכון.
הוגש וסומן ת/3.
ש. אתה הולך לבנק ולוקח הלוואה מאותה קרן.
ת. זה לא י.כ. לקח, י.כ. היה חוליה מקשרת, הייתי זמין כי הייתי בבנק כל יום, הייתי חוליה מקשרת בין ל.כ. כי הייתי יותר זמין.
ש. איך אותה קרן מסכימה לדון איתך בענייני החברה, לתת לך הלוואה, להחתים אותך על מסמכי הלוואה?
ת. יש שם חתימה של י.כ.? אני הייתי חוליה מקשרת אחרי שקרן התקשרה לל.כ. והיא אישרה את זה, קיבלנו את ההלוואה." (עמ' 22-23 לפרוטוקול)
37.9 .ממסרונים שבין הצדדים אשר הוגשו וסומנו ת/3 עולה כי הנתבע דאג למשל לעדכן את התובעת בכך שהבנק הקים "הלוואת בלון". עוד עלה כי הנתבע נכנס בעבר לתוכנת רווחית של ניהול חשבונאי של החברה (עד לביטול המינוי). בנוסף, עולה מיתר המוצגים כי הנתבע היה זה שממלא וחותם בשמו על מסמכי הפקדות שיקים לחשבון בחברה וחותם (מוצג ת'2) בצירוף חותמת החברה שהוחזקה על ידו כנראה.
37.10. בהמשך אף עומת הנתבע עם תצהיר שמסר בהליך משפטי כנגד חייב של החברה ולמעשה הודה בטענות התובעת כי הוא זה שניהל בפועל את החברה והתובעת רק עסקה בניהול חשבונאי :
ת. צריך להביא את החבר שלנו מהיישוב שהחתים אותי.
ש. בסעיף 3 לתצהיר הזה, "אני י.כ. ששמי וכתובתי מצוינים לעיל, נותן תצהיר תמיכה זה היות וכל נושא הסחורה ונושא הכספי נוהל מולי, וההתכתבות במיילים מול אשתי ל.כ. כמצוין שם", זה בדיוק פה, פעם ראשונה שנתקלתי בהצהרה אמיתית שלך, זה בדיוק חלוקת תפקידים בינך ובין ל.כ. בחברה? אתה לא טכנולוגי ולא יודע להתעסק במיילים, זה היה תפקידה של ל.כ. , כל תפקידה?
ת. מעיין בתצהיר ומשיב, שנכון, לגבי הרצל מיימון, כל זה אותו לקוח, אותו ספק שמגדיר אותו ונמצא שקרן, לכן ביטלו לו, היינו בלחץ של זמן, את העלית משהו ואסביר לך בדיוק. לא מאשר.
ש. אז שיקרת בתצהיר הזה?
ת. מה זאת אומרת? יכול להיות שאולי יש פה משהו. אם יתנו לי להסביר לגבי התיק הזה, בחברת י.ל.ע היה פה תפקיד של מכירה וקנייה זה י.כ. והנה"ח וכספים זה אך ורק ל.כ. , לגבי התיק הזה כי מדובר בנוכל ושקרן ורמאי, שנתפס אצלי לא פעם ולא פעמיים, אותו תיק ספציפי לקחתי אותו אליי, לידיים שלי, הוא יכול להנדס את הבנות אצלנו במשרד. אני לא זוכר לגבי התיק הזה מה נעשה, זה תיק שמתנהל שנתיים…."
37.11. דברים אלה מצטרפים לעדות התובעת המקובלת עלי במלואה בהקשר זה ולפיה הנתבע היה ידוע בפני כל כמי שמנהל ומפעיל את החברה.
"ת. התחלתי לקבל גל של תביעות מספקים, איומים של ספקים שלו, מפנה אלי את הלקוחות שאני אשלם את הכסף, אני לא יכולה לעמוד ולתת תשובות לספקים או ללקוחות על דברים שלא היה לי יד ורגל בהם.
ש. הספקים מכירים אותך?
ת. לא מכירים אותי.
ש. למה הם פונים אליך אם הם לא מכירים אותך?
ת. י.כ. שלח אותם אליי.
ש. יש לך ספק אחד שיעיד פה שי.כ. שלח אותו?
ת. בוודאי.
ש. למה לא הבאת אותו?
ת. לא ידעתי שאנחנו בדיון הוכחות.
ש. את ביקשת לקדם את הדיון?
ת. ההסכם הוא ביני לבין יובך, אם הייתי נדרשת להביא את הספקים ומנהלי הבנק והיועצים כל אחד לגופו היה עומד ואומר שכל ההתנהלות של חברת י.ל.ע הייתה אל מול י.כ.". (עמ' 6 לפרוטוקול).
ובהמשך בעמ' 7:
"ת. כל ניהול הכספים והפקדות הכספים הוצעו אך ורק על ידי י.כ., יש לי פה הוכחות של כמה מההפקדות, יש 4-5 קלסרים מתחילת פעילות החברה שרק י.כ. היה הולך ומפקיד בתיקיות בתוך תיקים לבנק.
ש. ומי הוציא כספים?
ת. אני חתמתי על השיקים, הייתי חותמת גומי בחברה.
ש. מי חתם על הלוואות בחברה?
ת. לאחר פגישה של י.כ. בבנק ורק לאחר שהיה שם ואישרו לו את ההלוואה זה היה מגיע אלי בהודעה, אם את רוצה לראות התכתבות בואטספ שהוא בבנק אני אראה לך."
ועוד היא מוסיפה שם:
"ש. י.כ. היה מפקיד את כל ההפקדות בנק אבל את המשיכות זה את?
ת. ממש לא. לי לא הייתה שום שליטה בכל מה שקורה בחברה, אני מודרתי ממנה לחלוטין כמה הוא מפקיד, כמה גבה, לאן הלך, למה הפקיד, לאיזה קבלה, אין לי מושג השליטה היא שלו.
ש. גם לשלטונות המס את דיווחת?
ת. דרך רואה חשבון. י.כ. היה מגיש חשבוניות וקבלות ובאופן אוטומטי היה מועבר לרואה חשבון
ש. את העברת?
ת. כן.
ש. היו מקרים שי.כ. גבה כספים או שלא היה בנק אותו יום ונתן גם לך?
ת. לא.
ש. י.כ. סמך עליך בעיניים עצומות ולכן כל ההתנהלות הכספית הייתה בידיים שלך נכון?
ת. כן בידיים שלי אבל לא בחברה. מעולם לא הייתה לי שליטה, אני לא יודעת מה הוא מוכר ולאן הוא הולך, יש לי דוח גביה של לקוחות של חייבים מיום הקמת החברה. י.כ. הולך מוכר, קונה סחורה ולא גובה את הכסף. אני לא מכירה את האנשים האלה. "
37.12. מכל אלה ולאור התרשמותי מבעלי הדין אני קובע כי הנתבע ידע היטב על מה הוא חותם עת חתם על ההסכם. החתימה לא נעשתה מאונס או כפייה. הנתבע ידע את מצבה הכלכלי של החברה והיה הפנים שלה כלפי כל צדדי ג'.
"כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי בכדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום…" נראה אם כן כי מבחן הקשר הסיבתי הינו סובייקטיבי על פי אישיותו של האדם עליו הופעלה הכפייה. "
במקרה דנן ברי כי הנתבע היה הגורם הדומיננטי בקשר וקשה להאמין לטענה כי חתם על ההסכם מתוך כפייה של התובעת רק לצורך השגת דפי החשבון הנטענים ובפרט כאשר מדובר בהסכם בעל חשיבות רבה מבחינתו. סבורני כי ההתקשרות לא נולדה רק מתוך רצונו להשגת דפי החשבון כי אם רצונו להפיס את התובעת ולקרבה אליו.
תוצאה:
42.1. ההסכם שבין הצדדים מיום 31/5/2020 הינו "הסכם אחר" כמשמעות דיבור זה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון והוא תקף ללא חובת אישורו בבית המשפט שכן הוא אינו הסכם ממון.
42.2. כפועל יוצא מוצהר בזה כי החברה והעסק אינם חלק מהנכסים בני איזון במסגרת הסדר איזון המשאבים. החברה שייכת לנתבע, העסק שייך לתובעת והם לא יילקחו בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
42.3. הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכלל החובות וההתחייבויות של החברה מכל מין וסוג מאז נוסדה החברה ועד ליום פסק הדין.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, י"ג אייר תשפ"א, 25 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
אסף זגורי, שופט בכיר