ניתן לחשוב שהמצב של נשואים בישראל צריך להשפיע על ידועים בציבור. למשל, לנסות לחשוב מדוע השניים בחרו להיות ידועים בציבור ולא להינשא. האם מדובר על בחירה או על חוסר יכולת להתחתן לפי הדין הדתי? במצבים של בחירה, נכון לומר כי הצדדים דווקא לא ידועים בציבור – כי הם גילו דעתם שלא להינשא, אז מדוע נותנים להם מעמד, זכויות וחובות שהם לא בחרו בהם? יש כאן מתח בין ליברליות לשמרנות, בין חירות הפרט לבין קביעת המדינה. לא הייתה גמירות דעת לנישואים, אולם ביהמ"ש קובע כי הזוג הוא בכל זאת "קצת" נשוי. זאת אמירה די שמרנית של בית המשפט שטוענת כי לא יכולה להיות זוגיות מבלי נישואין.
ישנם כמה סוגים של זוגות שגרים יחד, והמעמד של ידועים בציבור יכול לחול עליהם:
1. זוגות שלא בשלו – זוגות אשר בוחנים את הקשר ביניהם, והמגורים המשותפים מהווים תקופת ניסיון. יתכן והקשר יבשיל לכדי נישואין ויתכן שלא. מבחינת מדיניות משפטית, לא נכון להטיל עליהם את החובות של זוגות נשואים אם הם לא רצו בכך.
2. זוגות שאינם יכולים להתחתן בישראל – זוגות שמעוניינים להתחתן אבל מבחינה דתית אינם כשירים. מבחינת מדיניות משפטית, הגיוני להכיר בהם כנשואים ולתת להם חובות וזכויות מאחר והם גם ככה מעוניינים בהם, פשוט אין להם מסלול אחר לבחור בו. בהיבט הזה ניתן לומר, שזוגות כאלה, היו יכולים ללכת להתחתן אזרחית וכל עוד הם לא עשו זאת, הם לא באמת התכוונו. טענה זו נופלת מאחר והמדינה לא יכולה להכריח את אזרחיה שלא יכולים להתחתן בתוך גבולותיה, ללכת ולחפש סעד במקום אחר.
3. זוגות שאינם מתחתנים מסיבות אידיאולוגיות – לא מעוניינים בהתערבות המדינה בחייהם. במצב כזה יותר קל להבין כי המדינה מעוניינת להטיל עליהם חובות וזכויות אזרחיות תוך שהיא מבינה כי היא לא יכולה להטיל עליהם את הדין הדתי.
יצוין כי לא מדובר בהגדרה ברורה או דיכוטומית כי אנשים לא פועלים בצורה רציונאלית או חד משמעית.
אם מדברים על ידועים בציבור כמוסד משלים למוסד הנישואין היינו מצפים שאפשר להיות או נשוי או ידוע בציבור. בפועל לא כך הדבר וכראיה, פס"ד פסלר: פסלר הייתה בת זוגו של אריה שיף, עובד מדינה. במקביל הייתה נשואה לאדם אחר (פרודה, אבל לא התגרשו פורמלית). כששיף נפטר, היא תבעה לקבל את זכויותיה כידועה בציבור. ס' 55 לחוק הירושה מחיל את דיני הירושה גם על ידועים בציבור. העותרת ביקשה לרשת את הפנסיה הציבורית של שיף במסגרת ס' 55 לחוק הירושה תוך שהיא טוענת שהיא ידועה בציבור כאשתו על אף שהיא נשואה לאחר. חוק הירושה נחקק ב-1965, תקופה שבה אפשרות המחוקק להעניק זכויות לידועים בציבור לא הייתה ממש קיימת, ולכן המחוקק רצה להתייחס לזוגות האלו כנשואים. המדינה טענה כי כוונת החוק היא לאפשר מתן זכויות לבני זוג שאינם יכולים להינשא או שבחר לא להינשא ולכן הוא ידוע בציבור. אולם, ביהמ"ש מקבל את טענתה של פסלר, למרות שלא טרחה לסיים את הקשר הקודם כנדרש. ביהמ"ש מפגין התייחסות לא רצינית לעבירות הביגמיה.
הליברליות של הפסיקה הישראלית לגבי ידועים בציבור הגיעה לפני שנה לנקודה חשובה: פס"ד עזבון המנוח פלוני 7252/14: פלוני ופלונית היו בני זוג, ובמותו היא ביקשה לרשת אותו כידועה בציבור. מסתבר שפלוני היה נשוי לאישה אחרת – פלונית א'. לפלוני ופלונית א' היו 6 ילדים, ולפלוני ופלונית ב' היו 9 ילדים. כלומר, פלוני ניהל שתי מערכות יחסים במקביל. מדובר בנסיבות שונות מפסלר כי כאן יש שתי מערכות יחסים חיות (בשונה ממערכת יחסים מתה ואחת חיה). פלונית ב' ופלוני לא חלקו בית משותף, לא חשבונות משותפים, הוא לא שילם מזונות לילדים וכו'. בשלב מסוים הם עשו איזה טקס נישואין שכנראה לא היה לו תוקף. המסקנה – מבחני הידועים בציבור הרגילים לא חלו (אולי מלבד אינטימיות, אבל לא היה משק בית משותף ולא היה מאמץ כלכלי משותף). ביהמ"ש מחליט בכל זאת שהם ידועים בציבור. מדוע? השופט רובינשטיין מנמק את קביעתו בטענה כי אף אחד לא מביא 9 ילדים עם פילגש, בנוסף, בגלל שהוא איש קבע אז המבחנים קצת שונים (משום שיש נוכחות מינימלית שלו). בנוסף, הם עדיין קיימו טקס כלשהו – גם אם לא תקף לפחות בעל משמעות. ולכן הכיר בה כידועה בציבור שיורשת במקביל לאישה החוקית. יש פה החלשה משמעותית של מוסד הנישואין משום שאדם יכול להיות נשוי וידוע בציבור במקביל. במקרה הנדון, האישה החוקית והילדים שלה הם אלו שנפגעים.